ארכיון תגיות: סלט ביצים

אריסטו במדבר

רטרוספקטיבה

כמה פעמים דיברנו על זה ? וואלה לא זוכר
כמה פעמים לא יצא כלום מזה ? זוכר…זוכר..

וכרגיל, הודעה אלקטרונית אחת (יוזמה של אייל ואמה) הספיקה כדי להניע את העסק

זוכרים את אותו חמישי בערב, 3 בדצמבר 2009, במסעדה של סיימון ?
שם בעצם, בין צלוחיות המנוגבות של מטעמים הודים, נסגרו כמעט באופן סופי כל הפרטים לגבי סוף שבוע רכיבה בערבה הישראלית.
עוד באותו ערב, הופצה פקודת המבצע ע"י המפקד אמנון.

ובכן אמנון ואייל נתנו עצות, שגיא סגר לינה וקנה כבל נעילה לאופניים (כי אמה קרצץ ודאג מגנבות), עמית סגר סופית את סידורי ההסעה והמדריך המקומי, ורני דאג לאוכל.

החוויה הייתה מדהימה, ובהחלט שווה כל מילה מוקלדת, הנה הסיפור בקצרה ובשלבים…. תהינו !!

(אני מתנצל מראש על האיחור בהפצת הסיכום, אי-דיוקים, חוסר בפרטים, עיוות או הגזמה כלשהיא, ומזמין כל אחד מהמשתתפים להעיר או לתקן בהתאם – העורך)

חכמת הבייגלה – יום רביעי 30 בדצמבר 2009

כן! רצינו להיות חכמים, ולהגיע לחוות האנטילופות בסוף יום רביעי, כדי להתעורר כבר בערבה. טוב ! מה החכמה פה ? זה ברור שזה מה שצריך היה לעשות. ובכן כך היה, אך ביום רביעי זה, רצינו להספיק בשביל כל השבוע, וזה היה קשה.

סידור הרכבים שנקבע לא עבד (הרכב של אמה לא כשיר) והיה צריך לארגן את הכול מחדש. אייל הודיע בערב שלא ייצא, נעם חשש "שיילד" בערבה (לא מתאים), ועמית לא הצליח לעזוב את ביתו לפני השעה 19:00 . כשהוא (עמית) סוף סוף הודיע לי (אמה) שהוא בדרך אלי, מיהרתי החוצה עם הברזלים והתיקיייייים (גב, חפצים אישיים, חפצי רכיבה , שינה) ושכחתי את הפיתות (שקניתי חצי שעה לפני) במקפיא, וקיבלתי על הראש… טוב, תדלקנו ב-19:30 בפז פרויד, ויצאנו לדרך.

בדרך לסוף העולם שמאלה – ערב רביעי 30 בדצמבר 2009

3 רכבים יצאו לדרך פים-פם-פום, רני ויובל (רופא המשלחת), שגיא ואמנון (מפקד המבצע), עמית ואמה (האחרונים). קצת לפני הכניסה לכביש 6, עמית מצלצל לרכב הראשון כדי לברר כמה אנחנו מאחרים.

אמנון עונה בלי בושה: "שגיא ואני שותים קפוצינו באלונית הראשונה".

עמית מתנחם ועונה: "נו ! תזמין לנו גם, עד שנגיע השתייה לא תספיק להתקרר ". ומה אתם חושבים ? שלא עצרנו לשתות ? ועוד איזה שוקו חם ומאפה, ועמית שילם, הא הא…

ביציאה מכביש 6, אחרי באר-שבע, בלי הודעה מוקדמת, ובלי שום אפשרות לערער על כך אפילו בעזרתו של עורך דין מנוסה (היה אחד כזה ברכב במקרה), נחת עלינו מבול חבלים שלא השאיר שום סיכוי למגבים. זה נמשך דקות בלבד, אבל לא השאיר זכר מהשקיות ניילון שאיתם עמית כיסה את האוכפים של האופניים מאחורי הרכב.

אוהל בלי אנטילופות – רביעי 30 בדצמבר 2009 בחצות

כשהתחלנו את כביש הערבה, נזכר עמית בשילוט הישראלי הכול כך מצחיק לפעמים, ושאל: "איך קוראים למכתש הקטן באנגלית ? "

לא הספקתי לענות, עמית צחק ואמר: "עוד מעט נראה שילוט ל-SMALL מכתש קטן.

החושך של הערבה הוא חושך של כוכבים וצלליות של הרי מדבר. בשעה 23:40, עמית ואני עוד לא כיילנו את העישונים, ופספסנו את השביל כניסה לחווה. אבל הגענו בשלום, אנטילופות עדיין לא נראו מסביב, אבל אפשר היה כבר להרגיש את השקט, והאוויר הדרומי, תחושה לא מוכרת לנו ליום ד' בערב בדרך כלל, אבל מבטיחה בהחלט.

חוות האנטילופות - חוויה מרגיעה לכולם

חוות האנטילופות - חוויה מרגיעה לכולם

רדיו דרום בוקר טוב ! המדריך הגיע ! 31 בדצמבר 2009 , חמישי בוקר

בשעה 07:30 של בוקר יום חמישי, השקט והאוויר הדרומיים עדיין כאן, אבל גם השמש והנוף המדהים והאין-סופי. אנחנו, כמו חניכים ממושמעים וצמאים לחוויות, כבר אחרי ארוחת בוקר, לבושים, מיגון מלא, מצוידים ומוכנים ליציאה. הבוקר הזה יהיה מלא ברצף מהלומות שממש לא ציפינו להן.

אופן קטן בערבה

מהלומה ראשונה – המדריך !

אח של חבר טוב של עמית, רועי גלילי, הגיע ב-08:00 . לובש מכנס ג'ינס מקוצר (במספריים), חולצת טריקו כמו לכל יום עבודה בבית האריזה, נעל אחת עם סוליה שמחייכת למדבר, תיק גב פשוט, בלי קסדה (שכח) וחיוך מקסים כמו שרק חקלאים דרומיים יודעים לתת. אה! כמעט שכחתי, ואופני YETI שיכוך מלא.

בוקר חמישי - האם אנחנו על המפה ?

בוקר חמישי - האם אנחנו על המפה ?

מוכנים לרכיבה ראשונה

מוכנים לרכיבה ראשונה

מהלומה שנייה – השטח !

רכובים על הברזלים, יצאו האריסטושמקים מהחווה והתחילו את הרכיבה הראשונה בארץ הערבה. רועי הציע שלא "נשתולל" מדי על ההתחלה ושנעשה קצת מהכול בהתאם לזמן, עד הפסקת הצהריים. מהר מאוד, מצאנו את עצמנו מדוושים בקצב מהיר, ובקצב שמשתנה גם מהר, והדופק בהתאם, בגלל השטח המאוד גלי, בגלל המדרגות שהסחף יוצר לאורך הנחלים היבשים, בגלל התחפרויות בתוך החול בקטעים החוליים הרכים שגורמים לדיווש במקום ומאטים אותך בבת אחת, ובעיקר בגלל שצריך להישאר צמודים לרועי, היחיד שיודע לנווט ללא שום מפה, במקום הזה שבו כל כיוון נראה זהה לאחר, אבל לא בדיוק.

יובל - על הסוס בערבה הפתוחה בדצמבר

יובל - על הסוס בערבה הפתוחה בדצמבר

שגיא - רגע מתוח לפני הירידה על הטוסיק

שגיא - רגע מתוח לפני הירידה על הטוסיק

מהלומה שלישית – עוד פעם המדריך – רועי העז !

לא לקח לנו הרבה זמן כדי להבין שרועי, מגדל הפלפל והעגבנייה בערבה התיכונה (70% מהגידול הכולל באזור הוא הפלפל) פשוט לא בחר במקצוע הנכון, אבל בהחלט נהנה מהתחביב הנכון למקום. בהפסקה הראשונה, רועי הדגים לנו איך לעזאזל קופצים ויורדים את המדרגות הארורות (70 -80 ס"מ גובה) שהסחף יצר באדמה.

הוא עשה את זה מספר פעמים, בלי קסדה (אנחנו בהפסקה), נחת על הגלגל האחורי והנחית את הקדמי ברכות ובחיוך, כאשר שגיא מסריט את הכול וצועק: "נו ! מי הבא ?"

לאחר ההפסקה, רועי הבין שהאריסטושמקים די בכושר למרות הכול, והציע לטפס על גבעה גבוהה שממנה הנוף מדהים והירידה מאתגרת. עשה לנו חשק מאוד.

רועי כל כך צדק. התנשפנו ועלינו יפה עד לצמרת, ושם, בין שתי קירות הר, נפתח פתאום נוף מדהים של כל החלק הצפוני של המדבר, מראה עוצמתי וחופשי כל כך.

וכמו שהפתגם אומר, אחרי כל עלייה יש ירידה, אבל הפתגם לא מסביר איזה ירידה. ובכן, זו הייתה ירידה שלא משאירה הרבה לדמיון, שיפוע התחלתי די תלול, על קרקע רעועה ודרדרת מפחידה מאוד, עם סיבוב צר שהשיפוע שלו לכיוון התהום.

רועי ירד על האופניים, גלגל אחורי נעול כמעט לאורך כל הקטע המפחיד, ודהר עד לתחתית מייד כשהשיפוע התמתן. אז הוא הסתובב, חייך ונופף "יאלה ! ראיתם איך יורדים, תורכם עכשיו !"

ואנחנו ? איזה חשק ואיזה אנטילופות ? ירדנו את זה ברגל, על הטוסיק, עם המבט חזק לתוך הנעליים. הסיפוק היחיד שהיה לנו מהירידה הזאת היה החצי האחרון שאותו רכבנו והגענו למטה עם חיוך של אהבלים. קטעים בערבה הזאת … ורועי עז מארץ העיזים.

רועי - החיוך מכל הלב

רועי - החיוך מכל הלב

ירידה מדורדרת ועצבנית, אבל קטנה על ה-YETI

ירידה מדורדרת ועצבנית, אבל קטנה על ה-YETI

אין כמו הפיתה של פאטמה אחרי רכיבה, אבל…

חזרנו לחווה בצהריים, מוקסמים ומלאים ברצון לעוד. לפני הכניסה לחווה, הלכתי את הקילומטר האחרון (מזל) ברגל בגלל תקר שחשף צמיג אחורי במצב שחייב החלפה לחדש (ברור שבאנו מצוידים, מה !).

על ספסל עץ, ליד פתח האוהל, רני פרס שולחן מלא בכל הדברים הפשוטים אבל כל כך טעימים שהוא טרח לקנות ולהכין.

סלט טונה של אלופים, סלט ביצים חובה, ירקות טריים חתוכים, גבינות, לחם בריאות, זיתים וחמוצים. הכול חוסל בתיאבון רב.

אבל, גולת הכותרת היו עוגיות בריאות שרני אפה והתה ששגיא הכין על המקום בעזרת גזייה למטיילים.

אמנון, יובל ורני הספיקו לתפוס תנומה קלה, ושגיא השתזף על מיטת הבננה. עמית התקלח זריז, ולכמה דקות שינה את פני הנוף המקומי כשהתחיל להסתובב בתוך חלוק רחצה מדגם "גבעת חלפון".

קפה בפתח האוהל, ושיקנאו כל המתים

קפה בפתח האוהל, ושיקנאו כל המתים

מזרון 7 - גם בצהריים

מזרון 7 - גם בצהריים

עם המשקפיים עליי, לא רואים שאני ישן...הא הא

עם המשקפיים עליי, לא רואים שאני ישן...הא הא

ZZZZzzzzzzz……….

ZZZZzzzzzzz……….

איפה לעזאזל הפלתי את הסבון ?

איפה לעזאזל הפלתי את הסבון ?

תן לו בחולות… עם צמיג אחד פחות

רכיבת אחרי הצהריים הייתה יותר רכיבת מרחקים, עם כמה עליות וירידות של גבעות חוליות. הצטרפו אלינו בן מאומץ של המושב בן ה-19, חבר מיישוב סמוך לא הרבה פחות עז ושגם רכב על YETI, והכלב הצולע שנדבק ולא היה מוכן לעזוב חזרה הביתה.

עברנו דרך שטחים פתוחים לאין-סוף, תחת שמש נעימה, לתוך נחלים וואדיות כל כך שונים מכל מה שאנחנו מכירים מהצפון הירוק. אפילו החיכוך של הצמיגים על האדמה נשמע דרומי מאוד.

לקראת סוף היום הראשון בערבה, נדמה לי שכבר התחלנו להרגיש שיפור משמעותי של השליטה באופניים על קרקע המדבר. חזרנו לחווה וראינו מרחוק קבוצה של אנטילופות בפעם ראשונה . לא עובדים על עירוניים צפוניים כל כך בקלות.

אנטילופות חופשיות בחווה

אנטילופות חופשיות בחווה

מלמטה זה נראה מה זה קל

מלמטה זה נראה מה זה קל

דוהרים ומשקשקים בכיף

דוהרים ומשקשקים בכיף

סגירת שנת 2009 במדבר

הערב התקרב. בכיוון מזרח אפשר היה לראות את הגוון המוזהב שקרני השמש האחרונות צובעת על ההרים. התחלנו בקצב רגוע את סידורי סוף היום (מקלחת, סידור תיקים, טלפונים, ייבוש בגדי רכיבה ונודים של לפני השינה וכו..).

ישבנו להיזכר בכיף על היום שהיה, והבטן התחילה לקרקר קצת.

פתאום, אמנון זורק: " היי ! חבריה ! הלילה מחליפים ל-2010 ! חייבים לשתות משהוא !"

שגיא לקח אותנו ליישוב הסמוך (לא זוכר את שמו) בו נמצאת המסעדה היחידה באזור בשם ג'מאלייה. האמת היא שזה היה לא רע בכלל. מצאנו בתפריט מגוון משביע. שתינו יין שלא הצדיק את השם הזה, אבל היה כל כך כיף "לעשות לחיים" עם משהוא בצבע בורדו בתוך הכוסות, ב-31 בדצמבר 2009, אי שם בערבה, עם אריסטושמקים עייפים ומרוצים.

לחיי השנה החדשה....תחל שנה ורכיבותיה

לחיי השנה החדשה....תחל שנה ורכיבותיה

שלומות , שלומות...

שלומות , שלומות...

יאללאה בלגאאאאאאן......

יאללאה בלגאאאאאאן......

פתיחת ציר ראשונה ל-2010

אם הייתי סוקר את הלילה האחרון של שנת 2009 במקומות שונים על הגלובוס, סביר להניח שהייתי מתאר בראש ובראשונה את האירופאים השתויים והעליזים, שסופרים לאחור שניות לפני חצות, עד לנשיקות החגיגיות.

ובכן, באותו לילה, בתוך האוהל על מזרון 7 (ס"מ), גם אני הספקתי לספור כמה שניות לפני השעה 23:00 , עד שהבנתי שהנחירות של החבריה הבריחו את האנטילופות מהחווה. אגב אירופאים לא היו שם, ובמקומם קיבלנו מוזיקה מעצבנת שהתאילנדים הציוניים ניגנו עד הבוקר. מחוקים מהשמש התאילנדים האלה.

את רכיבת הבוקר הראשונה של 2010 התחלנו מישוב צופר.

בתמונות שצילמנו, נדמה שהנוף המדברי די חוזר על עצמו. טעות אופטית בלבד !

מי שרכב שם יודע שזה לא כך.

באותו בוקר, עם שרירי ישבן קצת יותר מכווצים מיום שישי רגיל בצפון, בדיווש מהיר בין דיונות ענקיות, טיפסנו בשיפוע קל וארוך מאוד, לאורך שבילים צרים במיוחד. לאחר כל דיונה שלישית בערך, נפתח פתאום לעינינו מישור שטוח ענק, כל כך ענק שהצל של הגלגל הקדמי מגיע כבר עד לדיונה הבאה. ככה זה במדבר הגדול בשעה 09:00 . אני גם מרגיש ענק, למרות שאני יודע שיש עוד הרבה לדווש, וזה כיף גדול.

המדבר עושה אותך כל כך קטן, והאופניים עשו אותנו כל כך חופשיים

המדבר עושה אותך כל כך קטן, והאופניים עשו אותנו כל כך חופשיים

ואז, הגענו לשמורת טבע. שרידים היסטוריים של עיר נבטית בה "רכבו" כאן הרבה לפנינו, על גמלים עם שיכוך מלא. להפתעתי, השילוט מסודר, ואף מקפיד להזכיר לתייר הישראלי שכאן הביקור מותר בהליכה רגלית בלבד.

רועי אומר שלום למכרים שפגש במקום, וקורץ לנו להסתלק משם במהירות, לפני שיגיע השריף המקומי, שמינה את עצמו בבחירות עצמיות של מועמד יחיד.

מכאן, מתחילה הרכיבה האחרונה והמדהימה של מסע זה.

השיפוע מתחיל לרדת במתינות, ואנחנו דוהרים, ממש דוהרים, חותכים נחלים, עולים ויורדים מדרגות, אבני המדבר וחלוקי נחלים כבר לא מפריעים, הבולמים בולעים, לא יאומן איך שהמכונות האלו אוכלות הכול.

במשך 45 דקות, השיפוע הכללי ממשיך לרדת, הקצב הוא כזה שאני רואה רק קצת מעבר לגלגל הקדמי, ההיגוי מהיר, ומדי פעם אני מרים ראש לראות שלא איבדתי את הכיוון.

בין נחלים ודיונות

בין נחלים ודיונות

הדהירה הראשונה (ל-2010 ) והאחרונה לעת עתה

הדהירה הראשונה (ל-2010 ) והאחרונה לעת עתה

בקילומטרים האחרונים, רואים כבר גגות רעפים מאחורי גדרות, השיחים והעצים צפופים יותר, וכל החבורה מדוושת בקצב אחיד סביב שדות המושב, עד לכניסה לחנייה. תחושת האדרנלין הדרומית והחיוכים נמשכים עוד דקות ארוכות אחרי שכבר העמסנו את הציוד על הרכבים, בדרך ליציאה.

דרך אגב, התאילנדים שפגשנו בתוך המושב נראים באמת כמו בני המקום, אבל לא היו מסוגלים לכוון אותנו ליציאה (אהבלים גמורים) גם כשעמית שאל באנגלית.

לפני היציאה מהישוב שתי הפתעות מאוד נעימות חיקו לנו

הראשונה – שני ילדים בני 10 לערך מכרו לנו לימונדה ביתית קרה, שלא יכלה להגיע בזמן טוב יותר. אחלה לימונדה מקומית, וילדים-טובים-ערבה.

השנייה – רועי העז הזמין אותנו לביקור חטוף בבית האריזה שלו. למה לא ?

מבנה תעשייה סטנדרטי, עם פסי שינוע ארוכים לפלפלים ועגבניות, סוג אלף, שנארזים בקרטונים למשלוחים לחו"ל. הכול על פי תקנים לדרישות בין-לאומיות.

עם חיוך רחב, רועי הוציא כמות מסחרית של פלפלים ועגבניות וביקש שניקח איתנו בחזרה לצפון. כל אחד קיבל קרטון יפה.

לא עזבנו לפני שהזמנו את רועי לסיבוב בצפון. זה חייב לקרוא, אבל בלי פלפלים אחי. אני יכול רק להעמיס אותך בביטות עם לבנה וזעטר… גם זה חקלאות ישראלית, מה ? לא ?

נפרדנו ממשפחת גלילי המקסימה, ויצאנו לדרך צפונה, הפעם עם התחת על הריפוד הקדמי של סובארו פורסטר, דרך ה- SMALL מכתש קטן..

האריסטושמקים

האריסטושמקים

ראית פעם מוח אדם מחייך ?

המוח שלי חייך כל הדרך לחיפה, כי היינו במקום מדהים, כי החוויה שווה כל קילומטר, ובעיקר כי הייתי עם אנשים שווים אחד אחד

מתי יושבים שוב בהודית של סיימון ?

יוצא לנו רק טוב מכל האנטילופות והפלפלים האלה…

תמונות נוספות

בוקר יום חמישי

חמישי אחה"צ

ערב ראש השנה

בוקר יום ששי